המיינד האנושי יכול ליצור סיפורי דרמה על החיים, אנשים אחרים, והעולם. לאגור שליליות ולהאמין בה. לא לראות את המציאות או את עצמנו.

יש לכל אחד מאיתנו פרשנות ותגובה לגבי מה שאנחנו חווים שקורה. הרבה מהסבל נוצר בעקבות הפרשנות שלנו אודות המתרחש, ופחות מההתרחשות הספציפית בזמן אמת.
הפרשנות כוללת מה זה אומר עלינו או על החיים, מה יקרה בעתיד וכולי.

הגוף הרגשי אוגר חוויות במהלך החיים. חוויות נעימות, שמחות, כואבות, מאתגרות, מהנות, מרגיעות, מלהיבות ואף משובבות נפש.
החוויות האלו יצרו גם זיכרונות אוהבים וגם זיכרונות כואבים.

המטענים הכואבים נוטים לחפש הצדקות לקיומם דרך ההתנסויות עם העולם "בחוץ".
ניתן למצוא את ההצדקות האלו, גם אם המציאות שונה. האדם בדרך כלל אינו רואה את מה שבחוץ, אלא את מה שבפנים. אז הוא חי במציאות חיצונית שמשתקפת דרך המציאות הפנימית.

לפעמים אנשים עם מטען של כאב מאד גבוה ושליליות רבה, בכלל לא יודעים שהם במצב הזה.
הם האחרונים שרואים את עצמם.
הם רואים את מה שהכאבים שלהם מראים להם.

הנה כמה דוגמאות למטענים מכאיבים מהעבר שעשויים לחפש הוכחות חדשות:
"אני לא אהוב/ה"
"אני דחוי/ה"
"שוב התעלמו ממני"
"הם לא רואים אותי"
"הם לא רוצים את חברתי"
"אני כזה וכזה וכזה"
ועוד ועוד.
בהתאם למטען המכאיב שאגרנו.

יש מטען מכאיב.
הוא מחפש הצדקות בחוץ שזה אכן כך.
ומה שבאמת מכאיב זה שאנחנו לא קולטים שזאת לא המציאות ומאמינים בה!
אנחנו בטוחים שזה נכון. שזה אמיתי.

כאשר המטען המכאיב עובר למצב ACTIVE
הוא מחפש ליצור עוד כאב - דרך עצמנו או דרך אנשים חיצוניים.
כשיש מודעות מספקת, אפשר להביא אור ישיר אל הכאב, בלי להצטרך להגדיל אותו.

אפשר לומר שכל עוד יש בנו הזדהות עם התכנים החולפים בנו, אנחנו לא לגמרי באמת כאן. בחיים האמיתיים והמרגשים.
אנחנו מתבוננים על החיים ממסך. פילטר. כמו באינסטגרם.
ואנחנו נמצא בפילטר הזה את כל הסיבות שזה אכן כך.
ונגן על זה אפילו בחירוף נפש.

אפשר לראות את המקומות הכואבים בנו - להביא אליהם חמלה ותשומת לב עדינה ואוהבת. אין מה להיאבק בהם. הם רק רוצים ריפוי.

בהצלחה לנו בהענקת אהבה לכל מקום בתוכנו.
חיים של בהירות, שמחה, שלווה ואהבה.